פסק-דין בתיק ת"א 1610-06

1.         מונחת לפני תביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מטיפול רפואי שקבל בבית החולים "הלל יפה" (להלן: " ביה"ח").

2.         המחלוקת נוגעת לשאלת האחריות ובין היתר גם לאור מועד הגשת התביעה ובענין גובה הנזק.

רקע עובדתי

3.         ביום 22.2.99 נפצע התובע בקרסול רגל ימין במהלך משחק כדורגל והובהל לביה"ח (להלן: " הפציעה"). למחרת נותח התובע לשם טיפול בשבר בקרסול ושחזור המפרק ובמסגרת הניתוח בוצע קיבוע של שבר בפטישון החיצון והכנסת בורג סינדסמוטי בהברגה מלאה דרך 3 קורטקסים (להלן: " הבורג"), מקביל למפרק הקרסול ובחלק העליון של המפרק הסינדסמוטי (להלן: " הניתוח הראשון"). התובע שוחרר לביתו עם קיבוע גבס וקבל הנחיה להליכה עם קביים וללא דריכה.

4.         ביום 8.4.99 הוסר הגבס והתובע תודרך לבצע דריכה הדרגתית ובהמשך דריכה מלאה בליווי פיזיותרפיה. ביום 23.5.99 נבדק התובע במרפאת ביה"ח וקיבל זימון להוצאת המתכות. בהגיעו למרפאה ביום 24.6.99 התלונן על כאבים בקרסול ונמצאה רגישות לאורך צלקת הניתוח ומעל הפלטה. הניתוח הנוסף נקבע ליום 21.7.99 שבמסגרתו הוצאו הפלטות והברגים (להלן: "הניתוח השני").

5.         אין חולק כי הבורג הסינדסמוטי וחלק ניכר ממנו הושאר ע"י רופאי ביה"ח בתוך עצם הטיביה.

בחלוף שלושה חודשים לאחר הניתוח נצפתה בנית עצם סביב המקום שצמחה לכוון הטיביה. במהלך השנים מרווח הסינדסמוזיס נתפס ע"י העצם שצמחה והתובע החל סובל ממגבלה בטווחי תנועת הקרסול.

טענות הצדדים

התביעה

6.         התובע טוען להתרשלות רופאי ביה"ח בכמה אספקטים אשר גרמה לו לנכות ולנזק ושבגינה יש להטיל את האחריות על הנתבעת. לתמיכת טענותיו הגיש התובע את חוות דעתו של ד"ר חיים סולן, מומחה בכירורגיה אורתופדית וכללית (להלן: " ד"ר סולן") אשר קבע כי ביה"ח היה צריך להוציא את הבורג בחלוף 4-6 שבועות בלבד מהניתוח הראשון וכי עד להוצאתו היה צריך להורות לתובע על דריכה חלקית בלבד כדי למנוע את שבירת הבורג. עוד קבע כי אי זיהוי הבורג עובר לניתוח השני לא אפשרה תכנון ראוי של ניתוח זה וכי השתהות של 5 חודשים עד להוצאתו של הבורג גרמה לשבירתו ומהווה סטיה מהנורמה הרפואית המקובלת. ד"ר סולן קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלת תנועות משולבת בקרסול ובמפרק הסובטלארי מימין.

ב"כ התובע בסיכומיו מבקש לדחות מסקנות מומחה הנתבעת ומומחה ביהמ"ש, ד"ר מתתיהו נוף (להלן: "מומחה ביהמ"ש"), שאינן מתיישבות לטענתו עם השכל הישר ולא נתמכות באסמכתאות רפואיות, וקורא להעדיף את האמור בחווה"ד של ד"ר סולן מטעם התובע.

            בנוגע לחוו"ד מומחה ביהמ"ש נטען ע"י ב"כ התובע, כי אינה מבוססת, ונגועה בהעדר אובייקטיביות ובמגמתיות לטובת הנתבעת. כך לדוג' טוען כי מומחה ביהמ"ש קבע כי הניתוח הראשון היה תקין כאשר בפועל לא נדרש לסוגיה זו כלל. מנגד טוען כי מומחה ביהמ"ש לא נתן משקל ראוי לעובדת אי רישום הבורג השבור בגיליון הניתוח. התנהלות זו של מומחה ביהמ"ש מעידה על ניסיונו לייפות את התנהלות ביה"ח ומכאן שיש לפסול את חוות דעתו.

לחילופין מבקש לקבל את חוות דעת מומחה ביהמ"ש אשר בחקירתו הנגדית העיד כי 30% מהנזק שנגרם לתובע נוצר עקב הבורג השבור. התובע טוען כי הניתוח השני וההנחיות שקבל מרופאי הנתבעת לאחר הניתוח הראשון הסבו לו נזק אשר בא לידי ביטוי בנכות רפואית המשפיעה על תפקודו ואורח חייו ויש לפצותו בשל כך.

7.         התובע עותר עוד לקבלת פיצוי בגין עילה נוספת והיא פגיעה באוטונומיה בטענה כי לא יידעו אותו בדבר האפשרות שלא לעבור את הניתוח השני כלל, במיוחד לאור קביעת מומחה ביהמ"ש כי לא היה צורך להוציא בורג כנ"ל וניתן להותירו בקרסול כמות שהיה.     

8.         במישור הנזק טוען התובע לפיצוי בסך של 1,034,284 ש"ח בגין נזקיו בראשי הנזק השונים בנוסף לסך של 60,000 ש"ח בגין פגיעה באוטונומיה וביצוע הניתוח השני ללא צורך כאמור ומבלי שהובהר לו כי ניתוח זה אינו הכרחי.

ההגנה

9.         ב"כ הנתבעת טוען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן הניתוח הראשון בוצע ביום 23.2.99 ואילו התביעה הוגשה ביום 22.2.06. לחילופין טוען לשיהוי ניכר אשר מכביד על ניהול ההגנה וגורם לנתבעת נזק ראייתי.

10.        לגופו של עניין נטען כי הניתוח הראשון והשני בוצעו בטכניקה מקובלת, במקצועיות ומיומנות וכן המעקב שבוצע לאחריהם בוצע כיאות לרבות שיקול הדעת שהוביל לביצוע הניתוח השני ולהוצאת הבורג השבור בחלקו. ב"כ הנתבעת מדגיש כי ההחלטה לבצע את הניתוח השני התקבלה לאחר שהתובע התלונן על כאבים ורגישות באזור הניתוח וכי הניתוח השני בוצע בחלוף חמישה חודשים מהניתוח הראשון - זמן סביר ומקובל. הנתבעת סמכה טענותיה על חוות דעתו של פרופ' ניסקה אשר הוגשה מטעמה (להלן: " פרופ' ניסקה") אשר קבע כי  לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בשל הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול ואשר מקורה בנזק הראשוני היא הפציעה.

11.        ב"כ הנתבעת טוען עוד כי הבורג השבור לא נצפה עובר לניתוח השני וכי השבר אירע במהלך הניסיון להוציא את הבורג מהעצם. הן הניסיון להוציא את הבורג והן שבירתו הם הליכים רפואיים מקובלים בטיפול רפואי מסוג זה ואינם עולים כדי רשלנות. מקור נכותו של התובע הוא הפציעה עצמה ושינויים ניווניים שהתפתחו לאחר מכן ואין זיקה לניתוחים עצמם. מוגבלותו הינה תוצאת סיכון רגיל וטבעי שרופא סביר לא יכול היה למנוע בזהירות סבירה ובכל מקרה אינה תוצאת מחדל של ביה"ח כי אם תוצאה טבעית של הפציעה והשבר. עוד נטען כי ההחלטה על הותרת הבורג השבור ברגל התקבלה במהלך הניתוח השני והינה החלטה נכונה רפואית.